ברלוסקוני, סיפרה החברה הרומאית, הכניס הרבה סיליקון לאיטליה וזה מאיים לפגוע גם באוכל. אבל מנת הסבידה ב"אנוטקה קורסי" הצילה את גיא עד מהסיטואציונה
ששי. שתים עשרה בצהריים. רומא. אורית ואני עומדות בפתח L'antica Birreria Peroni, בדיוק היכן שעמדנו לפני חמש שנים. דבר לא מפריד ביני לבין הטריפָּה א-לה רומנה שלהם. כמעט.
הטלפונינו של אורית, חברתי הרומאית לשעבר, מצלצל. היא מתרחקת לסימטה כדי לדבר וכשהיא חוזרת, פניה קודרים. זאת היתה תרזה, החברה הרומאית של חברתי הרומאית לשעבר, והיא ביקשה שלא ניכנס לבירריה, כי חמש שנים של יחסי ציבור מסיביים לא עשו לה טוב, ובטח שלא לטריפה שלה.
תרזה שולחת אותנו במקום ל-Enoteca Corsi, טרטורייה ברחוב לא אחר מאשר Via Del Gesu. טריפה לא תהיה שם, היא כמעט בטוחה, את זה היא כבר תכין לנו בבית. אורית מובילה אותי בין סמטאות רומא ותוך דקות אנחנו מגיעות לרחוב ישו שנמצא איפושהו מאחורי הפנטאון.
אנחנו מתיישבות בטרטורייה. תרזה כבר מחכה לנו בפנים. היא גרה בשכונה. "נעים כאן", היא אומרת. "עדיין רומאי". היא מביטה סביב. "כאן ב' עוד לא הספיק לזרוע הרס. הטרטוריות הן המעוז האחרון".
על מה היא מדברת? אני שואלת את אורית בעיניים.
"ב' זה ברלוסקוני", אורית מסבירה לי. "הרבה סיליקון הוא הכניס לאיטליה ותרזה מאמינה שבסופו של דבר זה ישפיע על האוכל".
תרזה מהנהנת בעצב. "רוב בתי הקפה כבר מוכרים קורנטי קפואים", היא מוסיפה.
אני מזועזעת. הלכה לי הארוחה. השארתי את המצב בישראל והוא מגיח אלי באיטלקית פחות מיממה מאוחר יותר.
אורית מזמינה לכולנו בקבוקוני קמפרי, בתקווה שזה ירגיע את תרזה. היא גם דוחפת לה תפריט לידיים, שתהיה עסוקה קצת. שלוש שניות בדיוק לוקח למבע המוטרד על פניה של תרזה להתחלף לכדי חיוך נהדר. "יש סבידה עם תפוחי אדמה ואפונה", היא מכריזה בניצחון ונוקשת כוס בשלנו.
אנחנו מחליפות מבטים ונושמות לרווחה. תרזה מרוכזת בהזמנה בדיוק באותה רצינות בה היתה מרוכזת לפני דקות בראש הממשלה המחורבן שלה. היא מרגישה קצת אשמה בעניין הטריפה האבודה שלי ומזמינה גם בוליטו של לשון ברוטב ירוק, וברגע האחרון גם פסטה עם חומוס, כי בכל זאת, איטליה.
בקבוקוני הקמפרי ריקים. קראף יין אדום לא מתחכם תופס את מקומם. 
ראשונה מגיעה הפסטה, דיטליני, צינורות קצרצרים בגודל של גרגרי החומוס, והכל מבושל בדרגת אל דנטה זהה – מעדן. כמעט מביש ליהנות מהפשטות הזאת.
ואז מגיעה מנת הסבידה. מנה תמימה. משעשעת. צלי כזה, ביתי, עם תפוחי אדמה ואפונה.
"ב' מרכל על עצמו", תרזה מספרת לנו. הקמפרי לא עשה את העבודה. "שמעתן פעם על בן אדם שמרכל על עצמו, ועוד ראש ממשלה? ככה כולם מדברים עליו ולא על המצב". טרח. אפילו באותה מילה הם משתמשים. לה סיטואציונֵה.
אני לוגמת ארוכות, מושכת בכתפי, ומארגנת לעצמי כף עם חתיכת סבידה, פיסת תפוח אדמה וארבעה גרגרי אפונה. אני טועמת ופורצת בצחוק. אורית צוחקת אתי. היא יודעת. אין עליהם, על האיטלקים, ושברלוסקוני יעצבן אותם עד מחר. האוכל מכה בי, האוכל הזה, שיש לי רושם ששום איטלקי לא מצליח ממש לשחזר אותו כשהוא יוצא את מולדתו. האוכל הזה, נונשלנטי כמו הצעיף הכרוך על צווארה של תרזה, כמו הג'ינס שלה, כמו המוקסינים.
אנחנו מזמינות עוד סיבוב סבידה. מנת הלשון שוכבת מיותמת בצלחת. אני חותכת ממנה קצת מתוך נימוס, אבל אני יודעת שגורלה לא שפר עליה. היא היתה צריכה להיאכל היום על ידי מישהו אחר.
שמעתי ברלוסקוני?
