אנחנו מאוד אוהבים את הספר החדש של אברי הרלינג, "סליחה איך מגיעים מכאן", שיוצא ממש בימים אלה. ולכבוד זה אנחנו מגישים סיפור קטן ויפה מתוכו: מרתה.
זה כבר חודשים אחדים שאינני עובד. יוצא מדי פעם לבדיקות, יוצא מדי פעם לטיול קצר, למקומות אחרים, אבל רוב קיומי, החלק הקשור לעולם החיצון, הוא במרפסת. יושב בה ומביט. בעננים, בחתולים שבכיכר, בכלבים המוליכים את בעליהם ברצועה, בפעילות המתרחשת בחנויות ובנגריות שהסביבה משופעת בהן, במעט הציפורים שעדיין פוקדות את השכונה, לא מכבר רפרף פרפר מעל אחד מפרחי הבוגנוויליה שמתפתחת יפה בעציץ. אני נוטל את התרופות בעיתן, מדבר מעט ועושה עוד פחות, קורא ולרוב מסתכל בבא ובהולך, בעובר ובשב, מנסה לראות בהם סימנים של סדר, של משמעות, אבל רואה רק הרגל שאין לו קץ, ובימי דכדוך – גם פעילות שאין לה תכלית מובנת.
אתמול אכלנו פשטידה במרפסת. מזג האוויר הסלחני של סוף הקיץ אִפשר לשבת שם בנינוחות ולספוג את הרוח הקלה, והקיום בכלל, עמוק פנימה לחזה, לבטן. הוצאנו את התבנית – פיירקס שקופה ומלבנית – ושתי כפות, הנחנו אותה על כיסא בינינו וחפרנו בה וחפרנו. פשטידת תרד וברוקולי, בצל ירוק בשפע, ביצים, שאריות גבינה – פרמז'ן, מוצרלה, סתם גבינה צהובה של תנובה – כמה איים אדומים של עגבניות שרי וירוקים של אורגנו.
כשסיימנו הנחנו את התבנית שרק כמה פירורים נשארו בה על המעקה ליד העציץ ושלחנו מבט לפאתי מערב, מקום שקרני השמש השוקעת עושות שם מה שהן יודעות לעשות בשעות ובמקומות האלה. אכלתי קרטיב אננס. היא שתתה קפה ועישנה. "תראה מה נכנס לתבנית," אמרה, "זאת פרת משה רבנו, נכון?"
אור הדמדומים הפך את התבנית לבריכת אור כתמתם-אדמדם ואת הפרת משה רבנו לרוחצת בו. אבל לא נראָה שהדבר מסב לה נחת. היא ניסתה לטפס על כותלי התבנית והחליקה לקרקעית. שוב ניסתה ושוב החליקה עד שנחתה על גבה ופרפרה בגפיה. שישה מהם ספרתי. "איך הגיעה זֹאתי לקומה השנייה?" אולי נשאה אותה הרוח, מי יודע, בכל אופן, את מקל הקרטיב הנחתי לידה ככבש, הפכתי אותה על רגליה והיא, נבונה שכמותה, טיפסה עליו חיש קל ומקצהו קיפצה היישר לכף ידי הממתינה.
קראנו לה מרתה. היא הילכה מכף היד לגב היד עד ששבענו ממנה והנחנו אותה בעציץ הבוגנוויליה. את התבנית שכחנו על המעקה.
למחרת כשחזרה מהעבודה שאלה אותי מה שלום מרתה.
"לא יודע," עניתי, "לא ראיתי אותה כל היום."
"לא עבר עליך יום טוב?"
"יום מלא דַכדכת, לא חשוב, עבר, אולי נצא למרפסת?"
ויצאנו והנה מרתה שם, שבה אל אותה תבנית, והיא מנסה, שוב ושוב וללא הועיל, לצאת ממנה.
+
ובגלל שהספר כל כך יפה, יש עוד סיפור ממנו, "עגבנייה", בסיפור השבוע שלנו. כאן
