עגבנייה
מעשה באברום-אברום שמגדל שיח עגבנייה בעציץ במרפסת. ליד העציץ ניצב כיסא שעליו הוא יושב לעיתים מזומנות ומביט בו באהבה. מדי יום הוא תוחב אצבע למעמקי העציץ ומשקה אותו אם יבשה אדמתו, מדשן כראוי וגוזם עלים שיבשו וכבר אין בהם כל תועלת. שיח העגבנייה משיב לו כגמולו. הוא מפתח ענפים בזריזות, מצמח עלים רעננים וגבעוליו מתארכים כרצוי, גמישים וחזקים. אברום-אברום יושב על הכיסא ומביט בשיח המתפתח לתפארת, מסיר אבק מהעלים, מתחח את האדמה במזלג, ומחשבותיו תועות למרחקים, אל עבר חיים אחרים, רחוקים מסאון העיר הצפופה והרועשת הזו. חיי טבע ואדמה, מרחבים ושדות ועונות שנה, חיים של זריעה וקציר. יגדל גן-ירק, אולי סוף סוף ימצא אישה כלבבו, רעיה, שותפה ואשת חיק חמה, ממש כמו השכנה ממול שצדה את עינו זה מכבר.
ושיח העגבנייה פורח. פרחים קטנים מנצים בחבורות קטנות במעלה הגבעולים, פוערים לרווחה את עלי הכותרת ומכריזים במלוא קולם: צהוב צהוב צהוב. ואברום- אברום מטפח במשנה מרץ, תומך בשיח שכבר מיתמר מעל המעקה, מרסס את עליו המשוננים במים, בודק אותם בזכוכית מגדלת, חרד לכנימות שמא יבואו וישחיתו.
ובוקר נפלא אחד, כשיוצא למרפסת, הוא מגלה עגבנייה מבצבצת מבין העלים, סמוך לראש השיח. פרי זעיר, צורתו כצורת הטיפה, והוא ירקרק ונוקשה. העגבנייה הראשונה שלו. עגבניית הביכורים. "מחמל נפשי" הומה אליה ליבו, "ברוכה הבאה לזה העולם יפתי" לוחש, "אל חשש, בל יבהילוך רעשי המשאיות, צעקות הפושטקים מהרחוב, רעם המטוסים בשמיים, אשמור עלייך ואטפל בך, עוד נכונו לנו ימים רבים יחדיו."
ויום לאחר יום, לעת ליל ולעת צהריים, מכרכר סביבה אברום-אברום ומביט בה גדלה ומשמינה, מתארכת ואוספת גוף, משנה את צבעה מירקרק לירוק, מירוק לצהוב, מצהוב לכתום, צוברת קימורים ועסיס, לאחר שבועיים כבר האדימה וגודלה כפרי התמר.
ואברום-אברום יושב איתה בכל עת, יושב וחושב ומתכנן את חייו החדשים, כיצד יפנה אל השכנה, יזמין אותה לארוחת ערב, ארוחת עגבנייה שגודלה באהבה. יספר לה על החיים המזומנים להם, צנועים, אוהבים ומספקים. ודאי ישבה את ליבה.
והעגבנייה מוסיפה לצמוח, הגבעול שאוחז את ראשה כבר שחה קומתו מכובדה, והיא נחה כעת, עגלגלה וסמוקת לחיים, על מזלג גבעולים שתומך בה. אברום-אברום לא ממהר לקטוף. מדי פעם, כשתוקף אותו יצרו, הוא שולח אצבעותיו וממשש את בשרה המוצק, את חלקות קליפתה, עוגב עליה, כמעט מרגיש את מיציה המתוקים והסמיכים על לשונו.
וכשמגיע הערב שבו מחליט שלמחרת יקטפנה, צבעה כבר אדום עמוק, כמעט בורדו. במשך כל הלילה הזה עומד אברום-אברום ומשחיז את סכינו, והוא מתכנן את ארוחתם ואת חייו. תחילה יחצה את העגבנייה לאורכה, אחר כך יחתוך כל חלק לזוג פלחים מוארכים, יניח אותם במרכז הצלחת, יבזוק מעט גרגירי מלח גס, זרזיף שמן זית, יסחט כמה טיפות מדודות של לימון, ועלה בזיליקום יקצוץ וייתן מלמעלה.
ועגבנייה בלי בצל אי-אפשר. לכן יקצוץ בצל נאה, יערבב אותו בצנון מגורר ושום ויניח תלולית בצלחת ליד פלחי העגבנייה. יקנה כמה כדורים של גבינת מוצרלה, יפרוס ויתבל בפלפל שחור, מלח ואורגנו. יקנה גם פלמידה מעושנת, דג מלוח, זיתים, יקלה חציל בתנור ויגיש אותו שרוי בטחינה סמיכה. אפילו לא ישתמשו בסכין ובמזלג. הוא יאפה לחמניות שיהיה במה לספוג את מה שבצלחת, יקרעו פיסות מהלחמנייה הטרייה ויסיעו אותן נוטפות נוזלים, היא אל פיו והוא אל פיה, וחודשים, שנים אחר-כך הם ישבו בחצר על כיסא נדנדה, האפלה סביבם תהיה ספוגה בריחות של פריחה, שדות העגבניות ירחשו חיים, רוח ערב נעימה תחלוף ותשוב על פניהם, והם יזכרו את אותם פלחי עגבנייה, וידה תאסוף את ידו והוא את ראשו יניח על כתפה. כך יהיה.
וכשהבוקר מגיע קם אברום-אברום, לא מתמהמה לקפה, יוצא למרפסת ומספריים בידו, בא אל העגבנייה, ולבבו שוקע בקרבו כאבן.
איננה העגבנייה.
השיח נישא מעל למעקה כמימים ימימה, אבל הוא חף מכל פרי אדום, חף מחלומות. אברום-אברום מביט סביב, מביט למטה, והנה היא מוטלת רמוסה ומשוטחת על אבני המדרכה. מרוסקת כתוכניותיו. אברום-אברום מסתובב בחמת זעם לשיח, זרועותיו שלוחות כדי לעקורו מן השורש ולהשליכו למטה בעקבות העגבנייה, אבל כשהוא לופת את הגבעול, עיניו מגלות עגבנייה חדשה, ירוקה, זעירה, מוצקה כאגוז, שמציצה בו בביישנות מבין העלים.
וכבר נמצא אברום-אברום רוכן מעליה, גוזם עלה שמסתיר אותה מן השמש והוא מקרב אליה את כיסאו.
+
והנה גם עטיפת הספר, למי שרוצה להמשיך ליהנות
